אחדות – כולנו אחד

תרומה: מיכל לורבר

אחדות – כולנו אחד

את הידע הזה קיבלתי מגורו טארון שהבריאה שלחה אותו לחיי בדיוק למשימה הזו. החיבור נוצר דרך החברה שלי והמדיום מהה אננדה, שלמזלי מעריכה אותי ומדברת עלי ועל הכתיבה שלי עם האנשים שמתאימים לנושא וככה נוצר החיבור.

טארון הקדים להגיד לי שהידע שהוא מעביר לי, הוא מן הכתבים העתקים של הסנסקריט מלפני 25000 שנה. כדי להבין את הידע הזה, הוא חייב לעבור ממאסטר/מורה נאור לתלמיד, אבל בסופו של דבר רק הניסיון וההבנה החדה שלנו, יעזרו לנו להבין את המילים הכתובות או המדוברות.

הדרך הרוחנית לחיפוש הידע, מתבסס על התעלמות והתבוננות. ניתן להגיע לידע בשתי דרכים: דרך הניסיון ודרך ההיגיון - שהוא הרציונל/האינטלקטואל, שחייב להסכים עם מה שהוא לומד או רואה. כדי להגיע להבנה הזו של האחדות, אין צורך לתרגל מדיטציה, אין צורך לערוך איזשהו טקס, אין צורך לעבוד איזשהו אל ואין צורך לתרגל יוגה. עלינו רק להביט בדברים, האמת היא מולנו. בניסיון ישיר, הידע הוא נקי ואינו נשען על האמונות שלנו.

למעשה, אנחנו לא רואים עם העיניים, אלא עם המיינד. ידוע לנו מהמדע שהדברים שאנחנו רואים עם העיניים, הם השתקפות של אור שנקלט לנו במוח ובנוסף השיקוף הזה, עובר תהליך של היפוך על ידי המוח ולכן תהליך ההוכחה יתחיל עם ניקוי כל הדברים שאנו רואים עם העיניים; הציפורים, השמש וכן הלאה. זו הכוונה להתעלמות.

הכי חשוב ברכישת הידע, הוא הידע על עצמך וזה נקרא לימוד עצמי, הידע על האשליה והידע על האחדות. אפילו המחשבה שיש אני היא אשליה, כי הכול זה אני ולכן האדם לא נמצא. בשביל ההוכחות נשתמש בניסיון ולא באינטלקטואל.

שיעור ראשון - מתחילים בחקירה מי אנחנו באמת

גורו: איפה את עכשיו? אני: בחדר יושבת על הכיסא. גורו: מה את רואה מולך? אני: מיטה. גורו: את מסתכלת על המיטה או המיטה מסתכלת עליך? אני: אני מסתכלת על המיטה. גורו: אנחנו מסיקים מכך שאני הוא תמיד הסובייקט/הנושא שמסתכל על האובייקט/מושא, אני הוא זה שרואה את השינוי, שקורה כל רגע בחיים שלנו. מכך אנחנו מסיקים שיש שני חוקים: 1. אני הוא הצופה. 2. אני הוא היציב, לפני השינוי ואחריו.

טארון מזמין אותנו לבדוק את כל האפשרויות לפי החוקים האלו.

נתחיל עם הגוף – הגוף שלנו משתנה לאורך כל השנים, אבל אנחנו היינו בתוך הגוף הזה גם כשהוא עבר את השינויים שבו מגיל שנה לגיל עשרים וכן הלאה. אנחנו לא הגוף שלנו. הגוף השתנה, אך הצופה לא.

המסקנה: אנחנו לא הגוף שלנו, אלא אנחנו בבעלות על הגוף המשתנה.

נמשיך עם הכאב – גם הכאב שאנחנו חווים בא והולך ומשתנה, אבל אנחנו תמיד שם, אז אנחנו גם לא הכאב שלנו.

הדבר נכון גם לגבי התחושות שלנו, הרגשות שלנו, המחשבות שלנו... שתמיד נמצאים בשינוי. אף תחושה שקוראת בגוף זה לא אנחנו, כי נקודת המוצא שלנו היא שהאני זה היציב שלא משתנה.

רגשות - כמו פחד, אהבה, אמונה, כעס... הם כולם משתנים. אנחנו אוהבים, אנחנו מקנאים, אנחנו כועסים.... הכול הם רגשות שבאים והולכים. מחשבות - באות והולכות, אנחנו הם אלו שחווים אותן ולא הן אותנו. אנחנו לא המחשבות שלנו, כי גם הן משתנות כל הזמן.

תשוקות – באות והולכות ולכן הן לא אנחנו, כי הן משתנות.

זיכרון – הוא צל של העבר, זה לא אנחנו. האם גם הזיכרון שלנו משתנה? זיכרון הוא רק התנסות. אם אנחנו העדים של הזיכרונות, אז אנחנו לא הזיכרונות. השם שלנו הוא גם חלק מהזיכרון. השם יכול להיעלם ולהשתנות, אבל אנחנו נישאר אותו הדבר. את השם שלנו קיבלנו, כי מישהו בחר אותו עבורנו. גם הכתובת שלנו משתנה והיא לא אנחנו. אם אנחנו מאבדים את הזיכרון, אז כבר אין לנו שום זיכרונות.

אני לא אף אחד מהדברים האלו.

אנחנו לא השם שלנו, לא הכתובת שלנו, לא הלאום שלנו, לא המשפחה שלנו; הילדים, ההורים, הם כולם בזיכרון, הם לא אנחנו.

אנחנו גם לא מערכות היחסים שלנו, כי הם רק ניסיון שבא והולך.

אנחנו גם לא המגדר שלנו, כי אנחנו לא הגוף שלנו.

נכון שיכולות להיות לנו תחושה של אישה לדוגמה, אבל תחושות משתנות, אז גם זה לא אנחנו ולכן אין מגדר.

אני כאן, אבל הדברים הם לא אני.

עכשיו אנחנו יודעים מה אנחנו לא.

גורו: מיכל בחלום – האם זו את? אני: לא, כי זה חולף. גורו: נכון מאוד, מה שמשתנה אינו יכול להיות את.

עכשיו נשאלת השאלה: אז מי אני בלי כל הדברים האלו שבחנו? האם אנחנו אנרגיה? גם אנרגיה יכולה להשתנות וניתן לצפות בה, אז אנחנו גם לא אנרגיה.

המסקנות שהגענו אליהן עד עתה:

אין לי צורה

אין לי משקל

אין לי אנרגיה

אין לי קור

אין לי חום....

נובע מכך שאני לא פיזי. צריך לזכור את זה.

אני חסר צורה, ללא חומר, כי הכול משתנה.

אני הוא זה החסר שינוי וחסר צורה.

גורו: האם נולדת כשהגוף שלך נולד?

אני: לא, כי אני לא הגוף שלי.

גורו: תעודת הזהות שאנחנו מקבלים היא עבור הגוף, לתינוק שנולד, אבל הגוף משתנה כל הזמן.

אמנם הזיכרון שלנו מתחיל כשהגוף נולד, אבל אנחנו גם לא הזיכרון שלנו.

אז האם אפשר להגיד בכלל שנולדת?

אני: לא.

גורו: לידה זה שינוי, גם הזרע הופך לעץ. אנחנו כבר הבנו, שאנחנו הדבר היציב שבו דבר לא משתנה. גם לידה לא מסמלת את היותך אני, אבל אנחנו עדין שם.

אני הוא זה החסר לידה, לעולם לא נולדתי.

אני הוא זה הטהור שאינו יכול להזדקן.

אם כבר הבנו שלידה לא יכולה להתרחש עבורנו, אז האם יש לנו בכלל את האפשרות למות? מי שנולד מת, אבל מי שלא נולד גם לא יכול למות. לכן האני שלנו הוא נצחי ולעולם לא ימות.

אין הזדקנות

אין לידה

אין מוות

גורו: אם לא נולדת אז מי מתגלגל לחיים חדשים?

אני: לא אני, אלא זהו המשנה את צורתו.

המילה מוקשה מסמלת בסנסקריט – את ההבנה שאני חופשי מלידה וממוות ולכן אני משוחרר כבר עכשיו.

אני הוא זה שאין לא גבולות או מגבלות.

חופש הוא הטבע שלי.

חווינו כאב, תסכול, סבל, שמחה, הנאה.... אבל שום דבר מזה, זה לא אנחנו.

אני הוא זה החסר תשוקות ולכן אין עלי דבר לעשות.

הטבע האמיתי שלי הוא שלווה.

הכול הם רעשי רקע מחוצה לנו בהם אנחנו יכולים לצפות.

אני המרכז של הסופה, אני המבורך.

אנחנו משתמשים בגוף, אבל הגוף הוא לא שלנו. אנחנו לא שולטים במחשבות שלנו ולכן יש לנו גם מחשבות רעות שעולות לפעמים.

לא ניתן לעצור כעס, כאב, אולי ניתן לשלוט בהם, אבל עדין הם שם.

אם שום דבר לא בשליטה שלי, אז איך אני אוכל להגיד שזה אני?

אנחנו מזיזים את היד שלנו, כמו שאנחנו מזיז רכב, אנחנו יכולים להשתמש בה. הבית שלנו יכול להיעלם יום אחד, אז אם אין לנו שליטה על זה, איך אנחנו יכולים להגיד שזה שלנו?

לחשוב שהדברים הם שלי, זו האשליה.

אני קורא למושב במטוס, הכיסא שלי, אבל אחרי שאני יורד מהטיסה, הכיסא הזה כבר שייך למישהו אחר.

האם אני הנשימה שלי?

אנחנו משתמשים בגוף, אבל הוא לא שלנו. הגוף שלנו בדיוק כמו שאנחנו משתמשים בשירותים ציבוריים.

יש לנו תחושה כאילו שזה הגוף שלנו, כי הוא משרת מטרה, אבל אם אין לי שליטה עליו, כמו למשל ההזדקנות של הגוף, אז הגוף הוא לא אני.

מכך נובע שאנחנו גם לא הנשימה שלנו, כי הגוף הוא זה שנושם. תנסה לעצור את הנשימה שלך לכמה שניות ותראה מאוד ברור שאתה עדין שם.

אם נעבור את השאלון הזה עם כל אדם, לכולם תהיינה את אותן התשובות, אז מה ההבדל בינינו?

המהות שלנו היא בדיוק אותו הדבר. אנחנו אחד וכששניים נהיים לאחד, זה נקרא אהבה. אין קרוב מזה. אהבה היא הבריאה.

אנחנו מדברים כאן על מודעות עצמית, בה אני מבין שאני חסר צורה, חסר נשימה, חסר אנרגיה. אני פשוט הקיום. ניתן למצוא את עצמי בשקט, בשלווה. אני לא צריך לדעת כלום, אני הוא הקיום. אני הוא היקום.

הידע הוא הכלי להבין מי אנחנו. אין צורך להאמין, מספיקה הידיעה. זו הכוונה למושג האטמן בסנסקריט = תודעה טהורה.

אם האמת שם, אז אתם תראו אותה לא כמשהו שמשתנה, לא כפיל מעופף. אני לא הגוף וגם לא האנרגיה שבתוכו.

החוקים מאוד ברורים. האשליה שאנחנו שונים התנפצה.

מים, אם הם בכוס, אם הם בים, אם הם בגל, הם תמיד (H 2 O).

הנפרדות שעוסקת באני אישה, אתה גבר וכו' היא אשליה. אף אחד מהדברים הם לא אני. אם אני לא גוף אחד אז אני גם לא כל הגופים.

שיעור שני

כל העולם הוא אשליה; האדם, המוח, הכול שקרים ואת זה אנחנו לומדים על ידי ניסיון והגיון.

איך אנחנו מחליטים למה לקרוא אמת ולמה לקרוא שקר?

גם בחלום, גם בסרט, הכול נראה אמיתי, למרות הניסיון.

פאטה מורגנה – הוא כינוי לתופעה שקוראת לנו במדבר. במדבר אנחנו רואים את האופק כמו מים, אך כשאנחנו מתקרבים אנחנו רואים שטעינו. בניסיון שלנו ראינו את זה, אבל זו הייתה אשליה.

הניסיון לא נשאר אותו הדבר, המים התחלפו לחול.

שינוי – אם משהו משתנה כל הזמן אז זו אשליה.

יש גלים באוקיינוס. האם אני יכול לקחת את הגל איתי? רק את המים אני יכול. מה שהוא משתנה כאן זה הגלים ולכן לא יכולים להיות קיימים. בתור משל, המים הם האמת של הגלים, כי למים אין צורה. הגל רק נראה גל לרגע קצר. חמר לדוגמה, ניתן להכין ממנו כד, פסל או כל כלי אחר, אבל החמר לא משתנה, מה שכן משתנה זו הצורה והתוכן. מה שכן משתנה נקרא שקר. הכד או כל כלי אחר, זה לא המהות ורק המהות קיימת. העין שלי רואה את האור המשתקף מן החפץ. לעולם לא נוכל לראות את החפץ, אלא רק את ההשתקפות שלו.

האור האדום הנפלט מן העגבנייה, האם הוא ישתקף אותו הדבר אם התאורה תשתנה לכחול? לא, ההשתקפות של העגבנייה תהפוך לשחורה. אז מהו באמת הצבע של העגבנייה? האם אני יכול לסמוך על הצבע? במיוחד כשאני יודע שהעיניים משקרות לי? זו הסיבה כשאנחנו קונים בגדים, אנחנו רוצים שהחדר יהיה מואר באור בהיר, כדי שכביכול נראה את הצבע. אין באמת צבע או צורה בעולם.

העין מטעה, הכול קורה לנו במוח. צבעים זה תדרים. קול זה תדרים. גם הקול קורה לנו במוח. כלבים יכולים לשמוע צלילים שבני אדם אינם מסוגלים. הכול משתנה, הכול תלוי בחושים, תלוי באיזו חיה אנחנו והשינוי הזה אינו האמת. גם ההיגיון אומר שזה הכול אשליה.

מכך מסיקים שכל הניסיון שלנו בחיים הוא אשליה.

המיינד מייצר את העולם. ישנם שם חושים והם מייצרים משהו. אם נכניס את היד שלנו למים רותחים ולאחר מכן למים פושרים, נחוש תחושה של קור. אם נכניס את היד שלנו למים קרים ולאחר מכן למים פושרים, נחוש תחושה של חום. החושים שלי לא באמת מדווחים לי מה יש שם. לאחר זמן מה העגבנייה נרקבת, זהו חוק של היוניברס. אם נריץ את השינויים של העגבנייה במהירות כמו בסרט שמריצים קדימה ואחורה נוכל לראות את השינוי. אם משהו נשאר לזמן מה, אז אנחנו מתייחסים אליו כאל אמת, אבל דברים קורים כל כך מהר שאנחנו לא מספיקים להבחין. העגבנייה היא רק במוח, גם הטעם שלה וגם טעמים משתנים, בדיוק כמו במשחק מחשב. מכיוון שהחושים שלנו במצב של שינוי מתמיד, אז גם בזמן שהם קולטים, הכול משתנה. הדבר היחיד האמיתי זה האני, לא הגוף, לא העולם, לא האובייקט. הרי אנחנו אלו שצופים בדברים אפילו אם הם משתנים. אני זו האמת היחידה, כל השאר שקר. באנגלית קוראים לזה I AM.

איך אתה רואה שמש בחלום, אם היא לא שם? הכול שקר. כל מה שמשתנה הוא שקר, כל מה שלא משתנה הוא אמת ואני הוא הדבר היחיד שלא משתנה. האני הזה הוא הבריאה שמתבוננת, הקיום שמתבונן.

בן אדם זה רק בזיכרון, זה קורה רק במוח.

הצופה – זו האמת היחידה.

אם נמשיך להתעלם מן האמת נמשיך לסבול, כי נחשוב שאנחנו הגוף שלנו, שיש אני ויש העולם, שאנחנו נפרדים. כל החיים שלנו הם שקריים. העגבנייה שיש לי עכשיו בזיכרון, אני לא יכול לאכול אותה ולכן עכשיו זה לא אמת. העבר שלי, העשרים השנים האחרונות שלי, הם רק בזיכרון שלי, אחרת איפה הם? אז גם הם לא אמת. אני לא יכול להגיד שזה היה קיים ולכן זה אמת, כי זה כבר השתנה ולכן לא קיים וגם הזיכרון הוא דבר משתנה. בשביל להתנסות בכך שהכול זה שקר, אין צורך ללכת להימליה כדי להבין את זה, אפשר פשוט להבין את זה בעזרת לוגיקה. מתכנתים אותנו על ידי הטלוויזיה – TELL A VISION ומכוונים אותנו לסבול. משדרים לנו כל הזמן דברים שליליים שגורמים לנו לסבל. עלינו לקחת את החיים כמו משחק, אם ניקח אותם ברצינות אז נחווה סבל. סבל – הוא חלק מהמשחק, הוא כתוב בתסריט, אבל זה לא אני הוא זה שסובל. זה רק נראה שאנחנו סובלים, אבל זה חלק מהמשחק, כמו בחלום. זה אשר הוא ער מהחלום אינו סובל, כי הוא מבין.

אנחנו פה בשביל לחוות, לא בשביל להרוג וכו'. אנחנו לא צריכים כסף. אם אני הוא זה שחולם אז אני הוא זה שיכול גם לשנות את החלום. אני המתנסה זו האמת היחידה, כל השאר אשליה.

גם הפילוסוף דה קארט התעסק עם השאלות האלו בספר שלו הגיונות והגיע למסקנה – אני חושב משמע אני קיים, אבל הוא לא לקח את זה צעד נוסף ושאל מהן המחשבות האלו. האשליה הזו שייכת לגוף, אני הוא הבריאה וכל מה שמשתקף זה הגוף שלה.

שפינוזה מגדיר את האלוהות כסיבת הסיבות וכל מה שבא לידי ביטוי הוא האופנים של הסיבה הראשונה.

שעור שלישי

אחדות – אי דואליות

יש רק קיום אחד והוא מתבטא לעצמו בהרבה צורות ואלו האשליות.

ההוכחה:

גורו: איפה את נמצאת?

אני: יושבת בחדר

גורו: מה את רואה מולך?

אני: מחברת

גורו: מה המרחק בינך לבין המחברת?

אני: 20ס"מ

גורו: האם זה נכון?

אני: לא, זה המרחק בין הגוף שלי למחברת.

גורו: אין מחברת, יש התנסות, מה שהחושים שלי אומרים לי. כבר הוכחנו שזו אשליה. מה נמצא שם אנחנו לא יודעים, משהו שמשתנה. אפשר למדוד מרחקים בין חלון לכיסא ולגוף, אבל ביני לבין ההופעה שמוקרנת מולי, אין אפשרות מדידה, כי אני לא אובייקט וגם הניסוי הוא לא אובייקט. מה שאחד לא ניתן למדידה. מה שמופיע, מוקרן על מסך התודעה שלנו (כמו במשל המערה של אפלטון). אין הבדל בין המתנסה והניסיון. הניסיון כל הזמן שם. הם תמיד ביחד. אין הפרדה לא בחלל ולא בזמן. הם שני פנים של אותו הדבר, כמו מטבע. כאשר אנחנו מתרכזים לגמרי בעולם, אנחנו לא מרוכזים בעצמנו ולהיפך, כשאנחנו מרוכזים בעצמנו העולם נשכח. כמו במטבע, כשאנחנו רואים צד אחד שלו אנחנו לא רואים את הצד השני שלו. אנחנו מרגישים שאנחנו רואים שני דברים, רק בגלל הפעילות הרגשית שלנו, רק בגלל הדרך שבה אנחנו חושבים עליהם, אבל המטבע הוא אחד.

גורו: את יכולה להגיד לי מה המרחק של הגל מהמים?

אני: לא גורו, הם אחד.

גורו: נכון. זה נכון גם לגבי זיכרון, רגשות, מחשבות וכו'. האני זה כמו המים בים, הוא לא משתנה, הוא המהות וכל השאר הן רק צורות של המים.

אז מה כן קיים?

הקיום, היוניברס, הבריאה. בכתבים העתיקים קוראים לזה קיום.

יש ניסיון של עצמי – זו האמת היחידה.

המתנסה זו האמת והניסיון זו האשליה.

הנוסחה היא: קיום = ניסיון + המתנסה ולכן גם הקיום הוא אשליה. כל הקיום הוא רק המתנסה המופיע בכל מיני צורות. כל הקיום זה האני. האני, הוא הבריאה והאני, הוא זה שמופיע בגוף של היוניברס בכל מיני צורות. זהו הידע של האחדות.

אני: גורו אני יודעת שמחשבה מייצרת את המציאות, אבל אני לא רואה איך נגיע לאחדות כזו שביחד ניצור מציאות טובה.

גורו: החברה מלמדת אותנו להתעלם מהטבע האמיתי שלנו. אנחנו לא נולדים לסביבה תומכת שבה יש גורו שידריך אותנו למצות את החיים על הצד הטוב ביותר. אנחנו כמו כבשים הולכים לאן שמובילים אותנו השלטונות. בני אדם סובלים בעולם כי הם נכנעים למערכת, אם היינו מאמצים לנו חיים של הדרכה רוחנית, הסבל היה נעלם מן העולם והחיים שלנו.

ידע עצמי – זו האמת.

ידע על הטנטרה והמדע הם האמת של האשליה.

ואני אוסיף שאת משחק החיים אנחנו משחקים בכל מקרה, אז הבחירה שיש לנו היא איזה משחק לשחק – החומרי? הרוחני? או המשולב?

לפי טיכ נאט טאן, הגענו לעולם כדי להתעורר מהאשליה שלנו על נפרדות.

כולנו מחייכים באותה השפה.

נדמה את האנושות לגוף אחד שבו כל תא שבגוף מייצג אדם. כל תא יש לו את המידע של כל הגוף, אבל גם לכל תא יש את התפקיד המיוחד שלו. לתא בלב תפקיד אחר מאשר לתא באצבע והתא לא אמור לדעת את התפקיד המיוחד של כל תא

אחר, כי זה ייצור בלבול.